בלילה, בדרך לבית הוריו של סעדיה, עברנו ליד מרפסת שעליה צעירים רקדו טנגו. התבוננתי בזוגות המסתובבים וחשתי צביטה בלב, צביטה שרק עולה חדש יכול לחוש אותה. רק לפני כמה שבועות הייתי צעיר כזה, גימנזיסט ששרד את המלחמה ורקד על הרפסת, עם בנות שחיזרתי אחריהן, בעברת חברים מהכיתה, דיברנו בשפתנו, שרנו פזמונים שדיברו ללבנו, אכלנו מאכלים שהיו טעימים לחכנו, צחקנו מאותן הבדיחות, בתוך נופים שגדלנו עליהם, ולפתע אני נטע זר. ללא בית, חירש ואילם וחסר סיכוי להגיע מתישהו לאנשהו. מתי יזמין אותי מישו לרקוד טנגו?י
י. לפיד
Комментариев нет:
Отправить комментарий