דוד לזאר

והם הירבו לשחק שח והירבו לשתוק, אם כי האמת היא שהדוד לזאר לא שתק, הוא פשוט כמעט שלא דיבר משום שידע עד כמה הדעת קצרה, והתבונה חסרה תוקף, והאפשרויות דלות, והכל מסוכסך ורב-פנים במידה כזאת שהספק הוא הדבר היחיד שיש בו ממשות, והיכולת להאמין היא נחלתם של מעטים, ואסור לצפות אלא למעט, וכן ידע עד כמה צריך אדם לדעת להערים על עצמו כדי להעביר אפילו יום אחד, ואיך הגורל מהתל בבני אדם, כמו בו עצמו, ושכל המלים שבעולם לא יסיטו את כדור-הארץ ממסלולו אפילו כדי סנטימטר אחד, ולא יחזירו אף יום שעבר, ולא ימלאו את החסר, וגם לא יביאו נחמה למי שעיניו נפקחו והן גלויות, ואם זאת בשום אופן לא היה אדם מיואש או מר נפש, אלא רק מיושב מאוד ושרוי במין שוויון-נפש של אדם שבע-נסיון ורואה נכוחה, שהחיים, אשר הוסיף להתייחס אליהם בחיוב ובכובד-ראש, שוב אינם מסוגלים להפתיע אותו, שהרי כבר מת וקם לתחיה, היה בקצות העולם, התגולל במקומות שמעבר לכל דמיון ואשר כבר התמוססו ונמחו, עמד בנסיונות שמימיו לא העלה בדעתו, חזה חזיונות מופלאים על עולם חדש והאמין בהם ועמד על ערש התגשמותם וראה איך הם, אחרי כל החישובים שלא היה בהם פגם, נישחתים ומתנפצים בגלל קוצר-יד ובגלל זדון ופחד ואנוכיות שאין להם שיעור, ועם זאת למד לדעת מתוך סירוב וייסורים שאין גאולה אחרת חוץ מגאולה כזאת, ושגם הדברים הנוראים, שקוממו אותו, הם אנושיים לא פחות מטוב-הלב וגילויי החברות והיושר ואומץ-הרוח, שתמיד הביאו אותו מחדש לידי התרגשות ועוררו בו לרגע את האמונה שהעולם והאנושות אינם חשוכי תיקווה, ובאותו מובן שהאמין בו פעם, שכן, למרות הכל היו לו עדיין ציפיות רבות מדי, ויותר מזה, מעולם לא חדל הדוד לזאר לרדוף דעת ולקרוא ספרים גם מתוך אהבה וסקרנות לשמה, אבל בייחוד מתוך תשוקה חוזרת ומתחדשת להבין את העולם רב-התהפוכות שבו חי ואשר הכאוס והשרירות שלו עיצבו את חייו למן הימים שהיה ילד..."י