המותצרף של ירושלים, שהצטרף אליו ליד בוסתן אנטימוס, פסע לצדו על כפות רגליים קטנות, עצרו בפינת החומה, הודיעו שכאן הרג דוד את גוליית ובישר לו שלכבוד בואו התיר לכנסיות ולמנזרים הנוצריים לצלצל בפעמוניהם, דבר שאסור עליהם כבר שלוש מאות שנה. הדוכס התבקש להרים את ידו ובבת-אחת רעמו הפעמונים והדם נישא על פני הגבעות. הענבלים העתיקים, שמרביתם לא הלמו מעולם, וכבר כלאו בקרבם תשוקה מתמשכת וכעס מצטבר, הכו בערגת גופי הנחושת, וענן אדיר של חלודה ואמונה עלה וכיסה את עין העיר. המאורע הזה נעלם מעיני רושמי העתים, אבל נזכר בכמה וכמה ספרי מוסיקה, ויצוין כאן המוסיקולוג גוסטב שטרנר, שהזכירו ב"ספר הפעמונים הגדול" שלו וכתב: "הפעמון, ולא התוף, הוא הכלי האמיתי של הפורקן."י
מאיר שלו "עשו"י
Комментариев нет:
Отправить комментарий